Content uploaded by Richard Noll
Author content
All content in this area was uploaded by Richard Noll on Apr 01, 2015
Content may be subject to copyright.
A preview of the PDF is not available
The Aryan Christ: The secret life of Carl Jung
... B rittiläinen tutkija Richard Noll (1996Noll ( , 1997 on tehnyt uraauurtavaa työtä analysoidessaan Jungin opin aatehistoriallista taustaa. Noll osoittaa, miten Jungin lajihistoriallisen ja kollektiivisen kokemuksen käsite on ymmättävissä vain aikakautensa kulttuuristen ainesten ja maailmankatsomuksellisten pyrkimysten ilmaisuna. ...
Kokemusoppiminen (Experiencial Learning) on omaksunut aikuisen ihmisen persoonallisuuden kehityksen hahmottavan käsitteistön humanistiselta psykologialta. Vaikka Abraham Maslowin humanistinen psykologia eroaa Carl Jungin analyyttisestä psykologiasta, niitä yhdistää artikkelin kannalta keskeinen perusolettamus. Kumpikin kehittelee yksilön kehityksen kannalta ratkaisevan, sisäisen kokemuksen käsitettä. Tämän kokemuksen perusteluna on teoria ihmisen biologisesta olemuksesta Eroistaan huolimatta kumpikin teoria edustaa romantiikan traditiota, joka näkee luonnon ihmisen identiteetin ja yksilöllisyyden lähteenä. Tässä artikkelissa tarkastelen, miten mainitut teoreetikot johtivat ja perustelivat kokemuskäsitteensä. Kahden psykologin, Abraham Maslowin ja Carl Jungin, teorioihin sisältyy useita yhteisiä perusolettamuksia. Kumpikin asettaa tehtäväkseen ratkaista yksilöksi ja persoonaksi tulemisen ongelman. Ratkaiseva käsite on sisäinen kokemus. Aikuiskasvatuksen näkökulmasta oleellista on se, että juuri humanistinen psykologia on perustellut kokemusperäisen oppimisen käsitystä.
At the end of 1919, literary critic Akim Volynsky and poet Alexander Blok exchanged polemical remarks about Heinrich Heine’s attitude towards Judaism. In the course of this debate, one strange thesis arose, expressed by Volynsky and fully supported by Blok: the Jews, compared to the Aryans (they were talking about both religious and racial differences), turn out to be in their worldview indifferent to nature. An attempt to find the genesis of, and to comment on, this idea, strange for today, expressed by a prominent Russian literary critic and outstanding poet, leads the researcher to Hegel’s philosophy of history, its articulations by some of his readers and listeners (including Heine himself), the history of French thought of the 19th century, in particular to the philosophy of religion of Edgar Quinet and the history of Semitic languages written by Ernest Renan, as well as numerous echoеs of the deliberations of Renan (who canonized for European culture the idea of the indifference of Jews to nature) in the history of Russian modernism (Dmitry Merezhkovsky, Vyacheslav Ivanov, Vasily Rozanov). The outlines of this now almost forgotten intellectual tradition, without which it is impossible to understand some texts in Russian modernism, are the subject of this article. KEYWORDS: 20 th -Century Russian Literature, Alexander Blok (1880—1921), Akim Volynsky (1861—1926), Georg Wilhelm Friedrich Hegel (1770—1831), Heinrich Heine (1797—1856), Edgar Quinet (1803—1875), Ernest Renan (1823—1892), Judaism, History of Ideas.
In this chapter, I will argue that the contrast between the Jungian and the Lacanian discourse is not only a consequence of the presence/absence of a worldview in them but also of the difference in the ethical standpoints that establish each. By “ethics”, I mean that these two discourses are for Lacan two different forms of relating to myself, the other, and the world. Subsequently, I will point at an alternative ethical position within the Lacanian discourse, an anti-metaphysical position that includes the two following elements:
The significance of the status of the Father (the symbolic Father)
Acknowledging the split condition of the human.
I will henceforth explore the relationship between these two elements, and how they consolidated as a result of the way Lacan located his discourse within the Judeo-Christian tradition.
Running parallel to the story of Jung’s life is a shadow narrative involving a string of women who played crucial roles in the birth of analytical psychology. The most important of these were Helene Preiswerk, Sabina Spielrein, and Toni Wolff, each of whom served as a guide for Jung as he explored the strange new territory of the unconscious. Each lived outside the norms of conventional society, was abandoned by Jung, and ultimately came to a tragic end. The dark feminine or creative animus within these women was at first deeply alluring to Jung, but when it no longer served his purposes, he ultimately rejected it—and them. In doing so, he committed a crime against the laws of love as well as against the Divine Feminine.
As our understanding of the intergenerational transmission of trauma grows, we see that elements repressed in the unconscious often return via the agency of unquiet ghosts or unresolved family and ancestral complexes. Like the wrathful furies of Aeschylus’ Oresteia, the unquiet spirits of our female ancestors seek revenge in order to balance the scales of justice. If the person who committed the crime is no longer living, the revenge will fall upon his or her descendants. Thus, for many of us contemporary women who inherit the mantle of Jungian psychology, the unquiet ghosts haunting our psyches may include not just our own personal grandmothers, but the women Jung himself rejected, our spiritual grandmothers, as it were.
השיח של לאקאן
חידוש הפסיכואנליזה והאתיקה היהודית-נוצרית
יצחק בנימיני
ז'אק לאקאן (1901-1981) הנו הפסיכואנליטיקאי הרדיקלי, המשמעותי והתוסס ביותר לאחר זיגמונד פרויד. הוא ברא שיח ייחודי המהווה רשת מופלאה של מושגים והגיונות. לאקאן ביקש לחדש את התיאוריה הפסיכואנליטית, להעמיד תיאוריה עצמאית, אך בה בעת גם להישאר נאמן לפרויד. זהו המהלך של "החזרה לפרויד" שבו לאקאן קורא מחדש את כתביו ומציב במרכז התיאוריה הפסיכואנליטית שלו את הקשר ההדוק בין הלא-מודע לבין מבנה השפה ואת תפקיד האב בכינון הסובייקט של השפה.
בספרו היסודי והמרתק השיח של לאקאן מנתח יצחק בנימיני צעד אחר צעד את האופן שבו נבנה שיח זה, תוך כדי עיון צמוד בטקסטים ובסמינרים שהועברו בשנות ה-30 וה-40 ובעיקר בשנות ה-50, תקופה שבה לאקאן מגבש את רשת ההמשגה המרכזית שלו. מתוך כך בנימיני מציג חקירה מעמיקה של מושגי המפתח אצל לאקאן: שלב המראה, הדמיוני, הסמלי, הממשי, שם-האב, האחר הגדול, התענגות, הדבר.
צעד חשוב בחידוש התיאוריה הפרוידיאנית היה ההבחנה שערך לאקאן בין האב הסמלי ושם-האב לבין האב כדמות קונקרטית וממשית, לצד הדגשת תפקידו של האב. הייתה זו הפשטה שיצרה פער בתוך התיאוריה הלאקאניאנית בין ההתנסות הקלינית עם האב הקונקרטי לבין ההפשטה של אותו אב לעבר עיקרון תרבותי-סמלי, כך שנוצרה סכנה של גלישה לעבר דיון מופשט. לטענת בנימיני, לאקאן ביקש לווסת הפשטה זו באמצעות הצגת המושגים "האב" ו"האחר הגדול" כתמות שיש להן מן המשותף עם האתיקה היהודית-נוצרית, במיוחד עם העמדה המקראית שבה. עמדה זו התקשרה אצל לאקאן לאתיקה הטיפולית שהציע, אשר כוללת התנגדות להשקפת עולם כוללנית, הדגשת פיצוּליות הסובייקט, אי-ויתור על האיווי הלא-מודע ועוד.
ז'אק לאקאן (1901-1981) הנו הפסיכואנליטיקאי הרדיקלי, המשמעותי והתוסס ביותר לאחר זיגמונד פרויד. הוא ברא שיח ייחודי המהווה רשת מופלאה של מושגים והגיונות. לאקאן ביקש לחדש את התיאוריה הפסיכואנליטית, להעמיד תיאוריה עצמאית, אך בה בעת גם להישאר נאמן לפרויד. זהו המהלך של "החזרה לפרויד" שבו לאקאן קורא מחדש את כתביו ומציב במרכז התיאוריה הפסיכואנליטית שלו את הקשר ההדוק בין הלא-מודע לבין מבנה השפה ואת תפקיד האב בכינון הסובייקט של השפה.
בספרו היסודי והמרתק השיח של לאקאן מנתח יצחק בנימיני צעד אחר צעד את האופן שבו נבנה שיח זה, תוך כדי עיון צמוד בטקסטים ובסמינרים שהועברו בשנות ה-30 וה-40 ובעיקר בשנות ה-50, תקופה שבה לאקאן מגבש את רשת ההמשגה המרכזית שלו. מתוך כך בנימיני מציג חקירה מעמיקה של מושגי המפתח אצל לאקאן: שלב המראה, הדמיוני, הסמלי, הממשי, שם-האב, האחר הגדול, התענגות, הדבר.
צעד חשוב בחידוש התיאוריה הפרוידיאנית היה ההבחנה שערך לאקאן בין האב הסמלי ושם-האב לבין האב כדמות קונקרטית וממשית, לצד הדגשת תפקידו של האב. הייתה זו הפשטה שיצרה פער בתוך התיאוריה הלאקאניאנית בין ההתנסות הקלינית עם האב הקונקרטי לבין ההפשטה של אותו אב לעבר עיקרון תרבותי-סמלי, כך שנוצרה סכנה של גלישה לעבר דיון מופשט. לטענת בנימיני, לאקאן ביקש לווסת הפשטה זו באמצעות הצגת המושגים "האב" ו"האחר הגדול" כתמות שיש להן מן המשותף עם האתיקה היהודית-נוצרית, במיוחד עם העמדה המקראית שבה. עמדה זו התקשרה אצל לאקאן לאתיקה הטיפולית שהציע, אשר כוללת התנגדות להשקפת עולם כוללנית, הדגשת פיצוּליות הסובייקט, אי-ויתור על האיווי הלא-מודע ועוד.
In 1933, C. G. Jung became president of the “Nazified” General Medical Society of Psychotherapy and editor of its publication, the Zentralblatt für Psychotherapie. As a result of his work with the Germans during this turbulent period, Maurice Léon, who worked for a prestigious New York City Wall Street law firm, accused Jung of being a Nazi auxiliary who should be placed on trial in Nuremberg. Newly released and declassified government documents from the Central Intelligence Agency (CIA) in the National Archives in Washington DC and the British Foreign Office (BFO) in the UK National Archives, which highlight Léon’s claims for the first time, are presented and analyzed.
In 1952, after a long period of reluctance, C. G. Jung accepted the idea that a biography should be dedicated to his life and work. This book, which was never completed, was to be written by a German-Swiss psychotherapist, Lucy Heyer-Grote (1891–1991), ex-wife of his former disciple G. R. Heyer. The draft of this authorized biography, considered lost, was recently found in the archives of the University of Basel. This paper aims to shed light on the reasons for the failure of this project, which are not only due to Jung’s about-face. It concludes with an account of an unknown event from Jung’s infancy that is revealed in the first chapter of this unpublished document and draws conclusions about what such a discovery implies.
ResearchGate has not been able to resolve any references for this publication.